רבה בר נחמני אגב שמדא נח נפשיה
בבא מציעא פו
יש אגדתא מאד מרתקת על רבה בר נחמני והסיפור של מיתתו. זה לשון הגמרא:
תרגום / פירוש רבה בר נחמני נפטר מפני גזירת שמד. הלשינו עליו בבית המלך, ואמרו שיש יהודי אחד שגורם ל12,000 גברים לא לשלם מס במשך חודשיים בכל שנה (כשהם הולכים ללמוד בירחי כלה ולא נמצאים בבית לשלם המס). הממשלה שלחו שליח אחריו, ולא מצאהו. רבה ברח מפומפדיתא לאקרא, ומשם לאגמא, ומשם לשחין, ומשם לצריפא, ומשם לעין מים. בסוף חזר לפומפדיתא. שם, רבה והשליח הזדמנו להתארח באותו מלון.המארח שם לפני השליח שתי כוסות יין והוציא את השולחן מלפניו. הפנים של השליח חזרו אחורה. בעל המלון שאל את רבה מה לעשות עבור השליח. הוא אמר לתת לו עוד כוס יין ובזה הוא יתרפא. ככה עשו, והשליח נתרפא. השליח אמר, יודע אני שהאיש שאני מחפש נמצא כאן, חיפש אחריו ומצאו. השליח אמר, "אני הולך מפה ולא מתכווין להסגיר את רבה אפילו אם יהרגו אותי. אבל אם יענו אותי, לא אוכל לעמוד בעינויים ובעל כרחי אגלה להם איפה אתה נמצא." הביאו את רבה אליו והכניסו לחדר קטן ונעל אותו בפנים. רבה ביקש רחמים, התפרק הקיר והלך לאגם. רבה ישב על גדם של דקל ולמד. נחלקו החכמים בישיבה של מעלה, בהלכות בהרת. ידוע שאם הבהרת קודמת לשיער לבן הוא טמא. אם השיער הלבן קודם לבהרת הוא טהור. מה הדין כאשר יש ספק? הקב"ה אומר טהור, וכל שאר החכמים אומרים טמא. אמרו "מי יכול לפסוק? רבה בר נחני יכול לפסוק כי הוא אמר 'אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות' ". שלחו משמים שליח לקחת את נשמתו, אבל לא היה יכול מלאך המוות לקחת את נשמתו כי לא פסק מלימוד. בינתיים נשבה הרוח והיה רעש בקנים. רבה חשב שזה קבוצת פרשים ואמר "עדיף שאמות מאשר אפול ביד המלכות". אז המלאך לקח את נשמתו. כאשר נפטר, אמר "טהור טהור". יצאה בת קול ואמר "אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהור." נפל פטק מן השמים בפמבדיתא שאמר "רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה." יצאו אביי ורבא וכל הרבנים לקברו, אבל לא ידעו איפה הוא. הלכו לאגם וראו ציפורים העומדות ומטילות צל, והבינו ששם נמצא רבה וקברו אותו. הם ספדו אותו לשלושה ימים וליליות. נפל פתק מן השמים שאמר "כל הפורש מן ההספד יהיה בנדוי." המשיכו עד שבעה ימים ונפל פתק שאמר "לכו לביתכם לשלום". אותו יום שנפטר רבה הייתה רוח סערה ונשאה הרוח את ערבי אחד כאשר היה רכוב על גמל בצד אחד של נהר פפא והניח אותו בצד השני. הוא שאל "מה קורה פה?" אמרו לו שרבה נפטר. הוא אמר לה', "רבה הוא שלך, ואתה של רבה, אבל מדוע אתה מחריב את העולם?" נחה הרוח. | הגמרא
חלק ראשון (הקדמה)
רַבָּה בַּר נַחְמָנִי אַגַּב שְׁמָדָא נָח נַפְשֵׁהּ אֲכַלוּ בֵּהּ קֻרְצָא בֵּי מַלְכָּא אֲמַרוּ אִכָּא חַד גַּבְרָא בִּיהוּדָאֵי דְּקָא מְבַטֵּל תְּרֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרֵי מִיִּשְׂרָאֵל יַרְחָא בְּקַיְטָא וְיַרְחָא בְּסִתְוָא מִכְּרָגָא דְּמַלְכָּא
חלק שני (הממשלה רודפת אחרי רבה)
שַׁדַּרוּ פְּרֵיסְתְּקָא דְמַלְכָּא בָּתְרֵהּ וְלָא אַשְׁכְּחֵהּ עֲרַק וַאֲזַל מִפֻּמְבְּדִיתָא לְאַקְרָא מֵאַקְרָא לְאַגְמָא וּמֵאַגְמָא לְשִׁחִין וּמִשִּׁחִין לִצְרִיפָא וּמִצְּרִיפָא לְעֵינָא דְמַיִם וּמֵעֵינָא דְמַיִם לְפֻמְבְּדִיתָא בְּפֻמְבְּדִיתָא אַשְׁכְּחֵהּ אִקְּלַע פְּרֵיסְתְּקָא דְמַלְכָּא לְהָהוּא אֻשְׁפִּיזָא דְּרַבָּה קָרִיבוּ תַּכָּא קַמֵּהּ וְאַשְׁקוּהוּ תְּרֵי כָּסֵי וְדַלְיוּהּ לְתַכָּא מִקַּמֵּהּ הֲדַר פַּרְצוּפֵהּ לַאֲחוֹרֵהּ
אֲמַרוּ לֵהּ מַאי נַעֲבֵד לֵהּ גַּבְרָא דְמַלְכָּא הוּא אֲמַר לְהוּ קָרִיבוּ תַּכָּא לְקַמֵּהּ וְאַשְׁקוּהּ חַד כָּסָא וְדַלְיוּהּ לְתַכָּא מִקַּמֵּהּ וְלִתַּסֵּי עֲבַדוּ לֵהּ הָכִי וְאִתַּסִּי אֲמַר מִדָּע יָדַעְנָא דְּגַבְרָא דְּקָא בָעֵינָא הָכָא הוּא בְּחֵשׁ אַבָּתְרֵהּ וְאַשְׁכְּחֵהּ אֲמַר אָזֵלְנָא מֵהָא אִי מִקְטָל קָטְלוּ לְהָהוּא גַּבְרָא לָא מְגַלֵּינָא וְאִי נַגֹּדֵי מְנַגְּדִין לֵהּ מְגַלֵּינָא. אַתְיוּהּ לְקַמֵּהּ עַיְּלֵהּ לְאִדְּרוֹנָא וְטַרְקֵהּ לְבָבָא בְּאַנְפֵּהּ
חלק שלישי (מחלוקת בשמים ומיתת רבה)
בְּעָא רַחֲמֵי פְּרַק אֲשִׁיתָא עֲרַק וַאֲזַל לְאַגְמָא הֲוָה יָתֵב אַגִּרְדָּא דְּדִקּוּלָא וְקָא גָרֵס.
קָא מִפַּלְגִי בִּמְתִיבְתָּא דִרְקִיעָא אִם בַּהֶרֶת קוֹדֶמֶת לְשֵׂעָר לָבָן טָמֵא וְאִם שֵׂעָר לָבָן קוֹדֵם לַבַּהֶרֶת טָהוֹר. סָפֵק, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר טָהוֹר וְכֻלְּהוּ מְתִיבְתָּא דִרְקִיעָא אָמְרִי טָמֵא. וְאָמְרִי מַאן נוֹכַח? נוֹכַח רַבָּה בַּר נַחְמָנִי, דְּאָמַר רַבָּה בַּר נַחְמָנִי אֲנִי יָחִיד בִּנְגָעִים אֲנִי יָחִיד בְּאֹהָלוֹת. שַׁדַּרוּ שְׁלִיחָא בָּתְרֵהּ. לָא הֲוָה מָצֵי מַלְאַךְ הַמָּוֶת לְמִקְרַב לֵהּ מִדְּלָא הֲוָה קָא פָסֵק פֻּמֵּהּ מִגִּרְסֵהּ. אַדְּהָכִי נְשַׁב זִיקָא וַאֲוַשׁ בֵּינֵי קְנֵי סְבַר גֻּנְדָּא דְפָרָשֵׁי הוּא. אֲמַר תִּינַח נַפְשֵׁהּ דְּהָהוּא גַּבְרָא וְלָא יִמְּסַר בִּידָא דְמַלְכוּתָא. כִּי הֲוָה קָא נָיְחָא נַפְשֵׁהּ, אֲמַר טָהוֹר טָהוֹר.
חלק רביעי (סיום הסיפור - אבל על רבה)
יָצָאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה אַשְׁרֶיךָ רַבָּה בַּר נַחְמָנִי שֶׁגּוּפְךָ טָהוֹר וְיָצָאתָה נִשְׁמָתְךָ בְּטָהוֹר נְפַל פִּתְקָא מֵרְקִיעָא בְּפֻמְבְּדִיתָא רַבָּה בַּר נַחְמָנִי נִתְבַּקֵּשׁ בִּיְשִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה נְפַקוּ אַבָּיֵי וְרָבָא וְכֻלְּהוּ רַבָּנַן לְאִעֲסוֹקֵי בֵּהּ לָא הֲווֹ יָדְעִי דֻּכְתֵּהּ אֲזַלוּ לְאַגְמָא חֲזוֹ צִפְּרֵי דִּמְטַלְּלִי וְקָיְמִי אָמְרִי שְׁמַע מִנַּהּ הָתָם הוּא. סַפְדוּהּ תְּלָתָא יוֹמֵי וּתְלָתָא לֵילָוָתָא נְפַל פִּתְקָא כׇּל הַפּוֹרֵשׁ יְהֵא בְּנִדּוּי סַפְדוּהּ שִׁבְעָה יוֹמֵי נְפַל פִּתְקָא לְכוּ לְבֵיתְכֶם לְשָׁלוֹם.
הָהוּא יוֹמָא דְּנָח נַפְשֵׁהּ דַּלְיֵהּ זַעְפָּא וּדְרִי לְהָהוּא טַיָּעָא כִּי רְכִיב גַּמְלָא מֵהַאי גִּיסָא דִּנְהַר פָּפָּא וְשַׁדְיֵהּ בְּהָךְ גִּיסָא אֲמַר מַאי הַאי אָמְרִי לֵהּ נָח נַפְשֵׁהּ דְּרַבָּה בַּר נַחְמָנִי אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כֻּלֵּי עָלְמָא דִּידָךְ הוּא וְרַבָּה בַּר נַחְמָנִי דִּידָךְ אַתְּ דְּרַבָּה וְרַבָּה דִּידָךְ אַמַּאי קָא מַחְרְבַתְּ לֵהּ לְעָלְמָא נָח זַעְפָּא
|
הסיפור הזו מלא עם דרמה. גדול הדור מואשם בהעלמת מס. יש סיפור על בריחה, תפיסת האשם על ידי השוטרים, ושתי ניסים שנותנים לו לברוח. יש מחלוקת בשמים בין ה' והאחרים, ומביאים את רבה לפסוק מי צודק בדיון. בסוף, יש אבל כבד מה', החכמים, ואפילו עולם הטבע. כל האלמנטים של סיפור מרתק.
אבל יש כאן עניין אחד שמאד בעייתי, הקשר בין הנושא של המחלוקת בשמים (טומאת בהרת) לבין המצב המסובך של רבה. איך נבחר הנושא הזה כמוביל למיתת רבה? האם יש קשר ביניהם, או זה רק מקרי? במבט ראשון, הגמרא בעצמה נותנת קישור, רבה הוא הבקי בדיני נגעים. אבל זה עדיין לא מסביר מדוע נבחר דווקא דיון על בהרת והשער לבן שבו? כדי להבין את הקשר בין חלקי הסיפור, צריכים להתעמק במדרש על בהרת וגם בגמרא שמדברת על רבה.
בהרת לפי הפירוש של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק
במדרש רבה בפשרת תזריע (טו:ט) , המדרש אומרת שכל אחד מהנגעים הם סמל של אחד העמים ששעבדו את בני ישראל. זה לשון מדרש על בהרת:
בַּהֶרֶת זוֹ יָוָן שֶׁהָיְתָה מַבְהֶרֶת בִּגְזֵרוֹתֶיהָ עַל יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֶרֶת לָהֶן כִּתְבוּ עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לָכֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
המדרש משמשת בבהרת כסמל של יון, ומסביר את הייחודיות של יון בגזירה שבו הכריחו את היהודים לכתוב "על קרן השור שאין להם חלק באלהי ישראל". שמעתי מהרב אהרון רקפת סדרת שיעורים, שבו הוא הסביר את הגישה של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק למדרש הזאת.
לפי רב סולובייצ'יק, המפתח להבין את המדרש הזאת היא הגזירה של היוונים, "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל". על איזה קרן היו כותבים את המשפט הזאת, ומדוע זה כל כך חשוב ליוונים? לפי הרב סולובייצ'יק, השור שעליו מדברים נמצא במשנה ביכורים (פרק ג, משנה ג), וז"ל:
הַקְּרוֹבִים מְבִיאִים תְּאֵנִים וַעֲנָבִים, וְהָרְחוֹקִים מְבִיאִים גְּרוֹגְרוֹת וְצִמּוּקִים.
וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְקַרְנָיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטָרָה שֶׁל זַיִת בְּרֹאשׁוֹ.
הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם.
הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם, וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם.
הַפַּחוֹת, הַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִים לִקְרָאתָם; לְפִי כְּבוֹד הַנִּכְנָסִים הָיוּ יוֹצְאִים.
וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם:
אַחֵינוּ אַנְשֵׁי מָקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם לְשָׁלוֹם.
המשנה מתארת את התהלוכה של הבאת הביכורים. כל כך חביבה המצווה של ביכורים, שהיו מביאים אותם לירושלים בפאר עצום. כל ישוב אוספים יחד את הביכורים שלהם, ומעלים לירושלים את הפירות עם חלילים, וריקודים. אנשים חשובים של ירושלים יוצאים לקראתם כדי לתת כבוד למעמד. במרכז התהלוכה המפוארת, עומסים את כל הביכורים על שור שקרניו מצופים זהב למשוך את העין אל הביכורים.
הרב סולובייצ'יק הסביר שהטקס המפואר הזאת משכה את תשומת הלב של היוונים. תרבות היוונית הדגיש את החשיבות של עולם הנראית לעין, ובעבודה לאל הגדישו את הפאר והכבוד הפיזי. בגדים חשובים, בניינים מפוארים, וטקסים מלא עם פאר. בעיני היוונים, העבודה הכי מרשימה של ה' הייתה הביכורים, כי שם היהודים מוצאים את הכלים הכי יפים, מעטרים את הביכורים, ומביאים אותם לירושלים עם תהלוכה שממש מושך את העין. בתוך התהלוכה הזאת, הדבר הכי מושך את העין הייתה הקרן של השור המצופה בזהב, הנוצץ באור השמש לעין כל. דווקא שמה, על הקרן שמושך את העין, בתוך הטקס שכולם באים לראות ,ושכל כך מלא עם פאר, שמה הם רצו שיכתבו היהודים "אין לנו חלק באלהי ישראל".
לפי הרב סולובייצ'יק, הצרעת שנקראת בהרת מסמלת בעיה מוסרי: הנטייה של בני אדם לתת יותר מדי חשיבות למראה והפאר של האדם. התורה נותנת יותר חשיבות לרוח והנשמה של הבן אדם, ופחות לבגדים, כבוד, ופאר.
בהרת ושער לבן
לבהרת יש דין מיוחד: הבהרת רק טמא אם אחרי שכבר קיים הבהרת גדל בו שיער לבן. אם השיער הלבן קודם לפריחת הבהרת, זה לא נחשב לנגע צרעת והיא טהורה. מה המסר שאפשר ללמוד מההלכה הזאת? האם זה קשור לרעיון של הרב סולבייצ'יק שבהרת מסמלת הנטייה לתת יותר מדי חשיבות למראה, כבוד, ופאר?
אפשר להציע שהשיער הלבן בבהרת מסמל חכמה וידיעת התורה. בהרבה מקומות בספרות היהודית, שיער לבן מראה הישג רוחני ותורני, שמגיע בדרך כלל עם הגיל. דוגמא אחת היא השיער הלבן שמקבל רבי אלעזר בן עזריה כאשר הוא נכנס לתפקיד נשיא, אבל יש הרבה דוגמאות אחרות.
אם מקבלים את ההצעה הזאת, בבהרת יש שני אלמנטים שקצת מתנגדים. מצד אחד, יש לנו הבהרת עצמה שהיא סמל של דגש יותר מדי חזק על חיצוניות, כבוד, ופאר. מצד שני, יש לנו את השיער הלבן שהוא סמל של ההישג בתורה של תלמיד חכם אמיתי.
נחזור עכשיו לדינים של הבהרת. אם הבהרת מגיע לפני השיער לבן, אז הכל טמא. המסר שאפשר ללמוד היא שאם הבן אדם רודף אחרי החיצוניות, הכבוד, והפאר, ורק כתוצאה מכך לומד תורה כדי להגדיל את כבודו, הכל טמא. גם הכבוד וגם התורה. לעומת זה, אם התלמיד חכם לומד וגדל בתורה, ואז כתוצאה מכך הוא חייב לכבד את המעמד שלו על ידי לבוש הוגן ומעמדי כבוד, הכל טהור. גם הכבוד, גם הפאר, וברור גם התורה שעמל ללמוד. הגמרא מדגישה בכמה מקומות שתלמיד חכם חייב להציג את עצמו באופן מכובד, כי הוא סמל של התורה.
המחלוקת בשמים
עכשיו אפשר לחזור למחלוקת בשמים: מה הדין כאשר יש ספק? אם יש לנו בן אדם שלא יודעים את המניעים שלו ומה קדם למה. האם מסתכלים עליו כאיש טהור כמו התלמיד חכם שכבר גדל וחייב להציג את עצמו באופן מכובד כדי לתת כבוד לתורה? או אולי צריכים לחשוש שהאדם הזה יותר מעוניין בכבוד, ורק לומד את התורה כדי להביא לעצמו יותר כבוד?
במחלוקת הזה, הקב"ה שהוא חוקר כליות פוסק שהמניע האמיתי היא אהבת התורה, והבן אדם הזה טהור וקדוש. לעומת זה, כל שאר המשתתפים בבית מדרש בשמים טוענים שצריכים להסתכל על אדם כזה במבט שלילי. אין לאדם לקחת על עצמו את הפאר של התורה עד שברור לכל שהוא כבר הגיע לרמה גבוהה בידיעת התורה.
הקשר לרבה
כעת חוזרים לשאלה שאתו התחלנו: מה הקשר בין המחלוקת בשמים על בהרת ושיער לבן למצב המסובך של רבה שגרם למותו. כדי להבין את הקשר, צריכים להסתכל בגמרא בסוף מסכת ברכות (סד.)
דְּרַב יוֹסֵף סִינַי וְרַבָּה עוֹקֵר הָרִים, אִצְטְרִיכָא לְהוּ שַׁעְתָּא. שְׁלַחוּ לְהָתָם: סִינַי וְעוֹקֵר הָרִים, אֵיזֶה מֵהֶם קוֹדֵם? שְׁלַחוּ לְהוּ: סִינַי קוֹדֵם, שֶׁהַכֹּל צְרִיכִין לְמָרֵי חִטַּיָּא.
אַף עַל פִּי כֵן לֹא קִבֵּל עָלָיו רַב יוֹסֵף, דְּאָמְרִי לֵיהּ כַּלְדָּאֵי: מָלְכַתְּ תַּרְתֵּין שְׁנִין. מְלַךְ רַבָּה עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין, מְלַךְ רַב יוֹסֵף תַּרְתֵּין שְׁנִין וּפַלְגָא. כֹּל הָנָךְ שְׁנֵי דִּמְלַךְ רַבָּה, אֲפִילּוּ אוּמָּנָא לְבֵיתֵיהּ לָא קְרָא.
הגמרא בברכות מספרת לנו איך נמנה רבה להיות ראש הישיבה. הרבנים לא ידעו מי לבחור: רב יוסף שידע כל המקורות בעל פה, או רבה שהיה חריף וידע להמציא הלכות חדשות בפלפול וסברא. קבלו תשובה שצריכים למנות את רב יוסף, כי ידע רחב יותר חשובה מהיכולות לחדש. אבל פתאום, יש בעיה. רב יוסף קבל תחזית שהוא יחיה רק שנתיים אחרי שהוא יהפוך להיות ראש הישיבה. הוא סירב את התפקיד, ונתמנה רבה במקומו. בסוף, רבה מנהיג את הבית מדרש ל22 שנים עד מותו, ואז רב יוסף (כמו התחזיות) היה ראש ישיבה לשנתיים.
עכשיו, אפשר להבין את הקשר בין החלקים של הסיפור. המחלוקת בשמים לא באמת על בהרת ושיער הלבן שלו. זה היה על המשמעות של אותו בהרת. איך מסתכלים על בן אדם שנכנס לתפקיד תורני שדורש פאר וכבוד אבל לא ברור עדיין אם הוא ראוי לאותו מעמד? האם הוא טהור ונכנס לתפקיד כי אין משהו אחר והוא חייב לגדול לתוכו? או אולי הוא דוחף את עצמו למקום שלא ראוי לו מפני המשיכה לכבוד ופאר? בסיפור שלנו, זה לא שאלה דמיוני, זה המצב של רבה בסיפור. רבה נכנס לתפקיד ראש הישיבה אל אף שהחכמים בישראל אמרו שעדיף שרב יוסף יהיה ראש הישיבה. השאלה שבשמים היא שאלה על הפנימיות של רבה, ואיך יזכר מפעל חייו.
אם חוזרים לתחילת הסיפור, אפשר עכשיו להבין מדוע רבה נתפס דווקא על הירחי כלה, שבו 12,000 אנשים הגיעו לבית המדרש ללמוד לחודש שלם פעמיים בשנה. הירחי כלה היה ההתבטאות הכי גדולה והכי מפורסמת של כבוד ראש הישיבה. באותו חודש, אנשים עוזבים את ביתם ומשפחתם ללמוד תורה מגדול הדור. באותו חודש, הראש ישיבה תופס מעמד של כבוד ופאר שלא נמצא במקום ובזמן אחר. דווקא אותו מעמד העיר את המחלוקת בשמים, האם הכבוד של רבה באותו מעמד הגיע לו עקב גדלותו בתורה.
שווה לציין, שזה דווקא רבה עצמו שיכול להעיד מה יש בתוך הלב שלו. לכן, רבה עצמו נקרא לשמים לפסוק על מפעל חייב, ויצא נשמתו במילים "טהור טהור".