במאמר הקודם, קבענו את גבולות של חלקי הפרק, כעת, אנו מוכנים להתחיל לפענח את הרוח, הרגש, והתוכן של כל אחד מהחלקים, ולראות איך שלושת החלקים בונים אחד על השני לשבח ולהלל לה'.
החלק הראשון - שבח של אדם בודד
אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹקי הַמֶּלֶךְ; וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ, לְעוֹלָם וָעֶד.
בְּכָל-יוֹם אֲבָרְכֶךָּ; וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ, לְעוֹלָם וָעֶד.
גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד; וְלִגְדֻלָּתוֹ, אֵין חֵקֶר.
הקטע הזאת מתארת איך שדוד המלך, כבן אדם בודד, מהלל את ה'. היא מתחילה עם שני פסוקים של שאיפה, של הכנה לקראת השבח האמיתי של דוד. בפסוקים הראשונים האלו, אנו רואים פועלים במבנה עתיד (ארוממך, אברכה, אברכך, ואהללה) המבטאים את הרצון העמוק והמתמדת של דוד המלך להלל את ה'. ברצון העז הזה להתקרב אל ה' על ידי הלל, דוד מדבר אל ה' בגוף שני שמראה שאיפתו לקרבת אלקים.
ואז חל שינוי בלשון ובתוכן. דוד מפסיק לדבר על רצונו להלל את ה'... ומתחיל באופן ממשי לספר שבחו של ה'. הוא מתחיל להשתמש בתוארים להביע שבח לה': ה' הוא גדול ומהולל. פסוק ג' היא היישום של כוונותיו ושאיפתו בפסוקים א' וב'.
עם זאת, חל גם שינוי בהתייחסות של דוד אל ה': הוא מדבר בגוף שלישי (ה' במקום אלוקי). לדעתי, השינוי הזה מבטא תחושת מרחק, כי דוד המלך הוא סך הכל בשר ודם, ומרגיש שלא יכול בעצמו להביע שבחים ראויים לה'. זה כעין הנאמר: "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו" (תהילים קו:ב). המרחק, ותחושה שאי אפשר להתקרב מספיק, רואים גם בתוכן של הפסוק: "ולגדולתו אין חקר" - דוד מרגיש עצמו מוגבל, כי כבן אדם יחיד, אפילו צדיק גדול, אין יכולת לדעת את ה'. יש לכל בן אדם רק את ההבנה שהוא יכול להוציא ממה שהוא חווה, והמבט שלו כל כך מוגבל שהוא חייב להודות ש"לגדולתו אין חקר". זה לא מונע ממנו להלל ולשבח, אבל רק בגוף שלישי ועם הרגשה שהסמוי יתרה על הגלוי.
החלק השני - שבח של דורותיו של בני ישראל
ד דּוֹר לְדוֹר, יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ; וּגְבוּרֹתֶיךָ יַגִּידוּ.
ה הֲדַר, כְּבוֹד הוֹדֶךָ-- וְדִבְרֵי נִפְלְאֹתֶיךָ אָשִׂיחָה.
ו וֶעֱזוּז נוֹרְאֹתֶיךָ יֹאמֵרוּ; וּגְדֻלָּתְךָ אֲסַפְּרֶנָּה.
ז זֵכֶר רַב-טוּבְךָ יַבִּיעוּ; וְצִדְקָתְךָ יְרַנֵּנוּ.
ח חַנּוּן וְרַחוּם ה'; אֶרֶךְ אַפַּיִם, וּגְדָל-חָסֶד.
ט טוֹב-ה' לַכֹּל; וְרַחֲמָיו, עַל-כָּל-מַעֲשָׂיו.
חלק הראשון של המזמור סיים עם התחושה של אדם בודד שהוא מוגבל ביכולתו להבין את ה' ולהלל לו כראוי. הוא מרגיש קטן, וחסר לו הבנה עמוקה של מהותו של ה' וגבורתו. הוא משתדל כמיטב יכולתו, אבל מרגיש שהוא לא מגיע ליעד השלם. בחלק השני, דוד המלך מביא לנו מקור הבנת גדלות ה', שמוסיף להבנת היחיד ונותן לו יכולת להביע שבח יותר מושלם: דורות אבותיו.
דורות עם ישראל מעבירים הלאה את הניסים של יציאת מצרים, ההתגלות של ה' בסיני, שכינת ה' שהופיע בבית המקדש, והרבה רקע היסטורי שמעמיק את היכולת שלנו להלל לה'. ההתגלות של ה' לעמו במשך הדורות נותן לכל יחיד מידע על אלקיו שנצבר במשך הדורות.
אמנם, אפילו בלי ההתגלות הישרה של ה' אל עמו, כל דור מתחיל עם ההכרה של הדור שלפניו ובונה רובדים חדשים של הכרה בגדלות ה'. המלבי"ם על פסוק ד' מסביר שהמלה "ישבח" מביע שכל דור בונה על ההבנה של הדורות הקודמים, ובזה מגיעים לתמונה יותר ברורה של גדלות ה'. כל בן אדם בשרשרת המסורה מוסיף את ההכרה של השפעה המיוחדת של ה' על חייו. אל אף שבן אדם יחיד מוגבל בחוויות שלו, אחרי כל הדורות, כבר נצבר ניסיון רב עם חסדי ה' וגבורותיו.
כמו בכל החלק, דוד המלך מתחיל בפסוקים ד עד ז עם הבעה של רצונו להרחיב את השבח שלו עם המסורת מדורות עם ישראל. בפסוק ד', הוא מתאר איך הדורות מעבירים מסורת של שבח ה', ומוסיפים לספר גבורות ה'. בפסוק ה', הוא חוזר לשאיפתו להודות לה', ולדבר בנפלאותיו, אבל הפעם עם תובנות שהוא מושך מדורות אבותיו. פסוק ו' מהווה שילוב של שני הגישות: הדורות אומרים "עזוז נוראותיך", ודוד לוקח את האמירה הזאת ומוסיף לספר גדולת ה'. הדורות מעבירים ידע, ניסיון, ורגש ליחיד ומשחררים אותו לשבח את ה' עם תוכן של ממש. דוד מסיים את ההכנה לשבח בפסוק ז' עם תיאור של התוכן הבא: להביע "רב טובך" ולרנן בצדקות ה'.
השבח האמיתי (פסוקים ח' וט') באה הפעם אם יותר תארים, ועם תארים יותר מפורטים. ה' הוא חנון, רחום, ארך אפיים, גומל חסד. ה' הוא טוב לכל, ויש לו רחמים על כל הברואים. בפסוקים האלו יש הדהודים של הי"ג מדות של ה' שקיבלנו כמסורת ממשה רבינו. אבל אפשר גם להגיע להבנה של הרחמים של ה' והחסד שלו דרך הסתכלות רחבה של דור אחר דור של יהודים. לפעמים, קשה ליחיד בודד לראות את ההתבטאות של חסדי ה' ואיך הוא טוב לכל, אבל הצטברות חוויות עם ישראל במשך כל הדורות מגלים באופן יותר ברור את רחמיו של ה' על כל מעשיו.
החלק השלישי - שבח של הבריאה ושל החסידים של ה'
החלק השלישי היא הכי ארוך (12 פסוקים, שהם יותר מחצי הפרק), הכי עשיר, והכי מסובך. ההקדמה שלו כבר מכין אותנו למה שיתרחש בהלל של דוד המלך בקטע החשובה הזאת:
י יוֹדוּךָ ה', כָּל-מַעֲשֶׂיךָ; וַחֲסִידֶיךָ, יְבָרְכוּכָה.
יא כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵרוּ; וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ.
כמו בשני החלקים הראשונים, דוד מקדים את השבח האמיתי בקריאה ושאיפה לשבח. הוא מדבר אל ה' בלשון נוכח, ומשתמש בפועלים עתידיים להראות שהשבח הזה הוא תמידי. עם זאת, החלק הזה הוא שונה מהשנים שקדמו לו. פה, דוד קורא לאחרים לשבח, ולא כולל את עצמו, כיחיד, בקריאה לשבח. בפסוק י', הוא קורא לכל הבריאה (כל מעשיך) להודות לה', ולחסידים לברכו. ובפסוק יא, הוא קורא לבריאה לספר על מלכותו של ה', ובתגובה לזה החסידים ידברו בגבורת ה'. ברור לי שדוד המלך רואה עצמו כלול בתוך שתי הקבוצות האלו (הברואים והחסידים), אבל הוא מתאר את השבח וההלל הפעם כמשהו מעבר ליכולת של יחיד, ורק מגיע לדבר כחלק מהקבוצה.
כדי להבין את מה שבא להתרחש בחלק הזה של הפרק, חשוב להבין מי הם המדברים. יש דעות שונות בזהות של החסידים. יש כאלו שמשתדלים ליחס לשורש המלה, ומיחסים לחסידים קשר למדת החסד או לעומק הרוחניות שלהם. יש מפרשים אחרים שמשתדלים להבין את התואר חסידים על פי כל ההופעות שלו בתהילים או בתנ"ך.
בעיני, הדרך להבין את הזהות של החסידים האלו היא להסתכל בשבח ובהלל שהם מביעים בפרק שלנו. החסידים בפרקנו באים לבנות על השבח של הברואים ולהרחיב אותו. החלק השלישי הוא ריקוד של הלל שבו הברואים מתארים את גודל החסד והרחמים של ה', והחסידים מוסיפים הבנה עמוקה לנתינה שהברואים משבחים. החסידים בפרקנו הם אלו שמבינים לא רק את מה שהם רואים (כמו האיש הבודד מהחלק הראשון), ולא רק מה שהם קבלו כמסורת (כמו הדורות בחלק השני). במקום זה, הם מביאים ראייה כוללת של מהות ה', והבנה של עד כמה הוא מנהיג את העולם בצדק, בחסד, ובקרבה ליראיו.
את הריקוד הזה, מסמן דוד המלך על ידי תסמינים מילוליים. החסידים, שהם עדיין בני אדם, עדיין מדברים על ה' בגוף שלישי. אפילו החסידים מרגישים את המרחק מה' והחוסר יכולת לבשר ודם להתקרב אליו ולדבר בלשון נוכח. לעומת זאת, הבריאה מדברת אל ה' בלשון נוכח: מלכותך, ממשלתך, אליך ישברו, וכו'. לבריאה יש את היכולת להלל לה' בלשון נוכח מקרבתו אליו, ובלי המגבלות של בני אדם.
יב לְהוֹדִיעַ, לִבְנֵי הָאָדָם--גְּבוּרֹתָיו; וּכְבוֹד, הֲדַר מַלְכוּתוֹ.
בפסוק יב', החסידים נותנים רקע למשפט הראשון של הבריאה. בעיני החסידים, יש סיבה לשבח והלל של הבריאה: "להודיע לבני האדם גבורותיו" ולהסביר להם "כבוד הדר מלכותו". תכלית הבריאה של כל העולם היא לתת לבני אדם את היכולת להכיר את הבורא ולספר שבחי ה'. פסוק זה מהווה הקדמה של החסידים לשבח שמתרחש בחלק השלישי: הברואים מהללים את ה', והחסידים בונים על השבח של הבריאה, מתקרבים לה', ומביעים אמונה עמוקה בצדק, חסד, וקרבה של מלכות ה'.
יג מַלְכוּתְךָ, מַלְכוּת כָּל-עֹלָמִים; וּמֶמְשַׁלְתְּךָ, בְּכָל-דּוֹר וָדֹר.
יד סוֹמֵךְ ה', לְכָל-הַנֹּפְלִים; וְזוֹקֵף, לְכָל-הַכְּפוּפִים.
כהקדמה לשני הפסוקים האלו, חשוב להביא מדרש מפורסם שמדברת דווקא על מה שחסר בפסוקים האלו: פסוק שמתחיל עם האות נ'.
"אמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי? מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, דכתיב (עמוס ה, ב): 'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל'... אמר רב נחמן בר יצחק: אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקודש, שנאמר (תהלים קמה, יד): 'סומך ה' לכל הנופלים'." (ברכות ד:)
במבט ראשון, התשובה של רבי יוחנן היא לא לגמרי מובנת. מדוע דווקא בפרק הזה? מדוע בכל שאר הפרקים שמסודרים לפי הא' ב' מופיע פסוק המתחילה עם האות נ'? ואם כל כך רע לדבר על נפילה בפרק שלנו, קשה להבין המאמר של רב נחמן בר יצחק שמחזיר את ה"נופלים" לפרק בפסוק י"ד. האם יש קשר לתוכן הפרק ובפרט לשני הפסוקים שאנו דנים עליהם?
ראיתי באחד המפרשים (תמלא כאן המקור האמיתי… חשבתי המהר"ל בחידושי אגדות אבל לא מצאתי) שחוסר פסוק שמתחילה עם נ' היא דווקא בפרק שלנו, ודוקא אחרי פסוק י"ג. בפסוק י"ג, הבריאה מכתירים את ה' כמלך, ומכריזים שהמלכות של ה' לא מוגבלת, לא במקומו ("כל עולמים") ולא בזמנו ("בכל דור ודור"). ה' מנהיג את עולמו כמלך עליון על כל אחד מהברואים, בכל מקום שהם נמצאים, ובכל זמן ועת.
ההכתרה הזאת של הבריות מציב בפני בני אדם בעיה עמוקה. יש בעולם זמנים שבמבט הצר של בני אדם, חסר מלכותו של ה'. זה בעיה כמעט בלתי פתירה בעיני בן אדם בודד שעומד בתוך משבר אישי. איפה נמצא ה' בזמנים ההם? גם לעם ישראל היו במשך ההיסטוריה לא מעט מצבים שנראה לעין שה' אינו נמצא, זמנים של הסתר פנים. ואפילו האנושות כולו לפעמים מוצא את עצמו בתוך תקופה שקשה לראות את הרחמים והחסד של ה'.
בפני בעיית אמונה כל כך עמוקה, אי אפשר לדבר על נפילה באופן ישיר… כאן בא המאמר של רב נחמן בר יצחק וממלא לנו את התשובה של החסידים לספיקות הנובעות משעות משבר. החסידים, עם הראיה הרחבה שלהם מבינים שאפילו (או אולי דווקא) בזמני משבר, המלך נמצא בשדה אתנו, כי ה' הרחמן "סומך לנופלים" ומונע מהם ליפול באופן מוחלט. ה' המלך מוציא אותנו מהמשבר כשאנו מרגישים כפופים, ומראה לנו הדרך לחזור ללכת זקופים. בלשון הפרק, "סומך ה' לכל הנופלים, וזוקף לכל הכפופים"... אנחנו מרגישים לבד, אבל במבט עמוק, דווקא בזמנים של קושי ומשבר, שם נמצא מלך העולם לחלץ אותנו ולתמוך בנו.
טו עֵינֵי-כֹל, אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ; וְאַתָּה נוֹתֵן-לָהֶם אֶת-אָכְלָם בְּעִתּוֹ.
טז פּוֹתֵחַ אֶת-יָדֶךָ; וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל-חַי רָצוֹן.
שתי הפסוקים האלו מהווים שיא ההלל של הבריאה בפרק. אחרי שהם תיארו את מלכות ה' בעולמו, הברואים חוזרים ומדברים על הצד היותר אינטימי של היחס בין ה' לברואיו. ה' אינו מלך היושב בארמונו (או בשמים) ומטפל רק בבעיות גורליות, הוא האבא שאליו כולם פונים עבור הצרכים של כל יום. "עיני כל אליך ישברו"... והוא עונה לכל אחד ואחת בזה שהוא "נותן להם את אכלם בעתו".
הקרבה הזאת, הדאגה הזאת היא שבח גדול לה'. אבל יש לבריאה עוד רובד להוסיף לזה. זה לא רק שהברואים מסתכלים אליו עבור הצרכים שלהם, והוא ממלא את החוסר. הוא גם דואג בחסדיו האין סופיים גם לפתוח את ידיו לרווחה ולתת לברואים שובע, מעבר למינימום הנדרש.
מעבר לכמות, ה' נותן לחם ומשביע כדי שיהיה לברואים ל"רצון". רש"י על הפסוק בבראשית (לג:י) מסביר את פירוש המילה לרצון:
"ותרצני - נתפייסת לי. וכן כל רצון שבמקרא ל' פיוס (אפיצומנ"ט)
כי לא לרצון יהי' לכם (ויקרא כב) הקרבנות באות לפייס ולרצון
וכן (משלי י) שפתי צדיק ידעון רצון יודעים לפייס ולרצות"
גם בפסוק שלנו, רש"י כותב: "רצון - אפיימנ"ט בלע"ז"... בעיני רש"י זה לא מספיק שה' נותן לחם לברואים, ולא רק שהוא משביע. מעבר לצד הפיזי של הנתינה, ה' נותן לברואים את צרכיהם בדרך שגורם להם להרגיש קרוב אליו, מפויסים איתו, ולהבין שה' אוהב אותם.
יז צַדִּיק ה', בְּכָל-דְּרָכָיו; וְחָסִיד, בְּכָל-מַעֲשָׂיו.
יח קָרוֹב ה', לְכָל-קֹרְאָיו-- לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת.
יט רְצוֹן-יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה; וְאֶת-שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע, וְיוֹשִׁיעֵם.
כ שׁוֹמֵר ה', אֶת-כָּל-אֹהֲבָיו; וְאֵת כָּל-הָרְשָׁעִים יַשְׁמִיד.
כמו שפסוקים ט"ו וט"ז הם שיא ההלל של הברואים, ארבעת הפסוקים האלו הם שבח הכי עמוק והכי עשיר של החסידים. כאן החסידים בונים על ההכרה של הבריאה שה' מספק צרכיהם, נותן להם בחסדו שובע, ופועל כדי שהם ירגישו קרוב אליו ואהובים. החסידים מוסיפים לראיונות של הברואים את הצד המוסרי והצדק.
בפסוק יז, החסידים מסבירים שכל מה שה' עושה הוא בצדק, והוא פועל תמיד ברחמים (ראה מלבי"ם) לברואיו. על אף שאדם בודד (ואפילו דורות בני ישראל), מתקשה לראות את הצדק בהרבה ממה שקורה בעולם, החסידים מדגישים לנו: מאחורי הכל יש מנהיג לעולם והוא פועל על פי צדק ורחמים, אפילו במקרים שאנו כבני אדם לא מבינים.
פסוקים י"ח עד כ' הם תיאור של הקירבה הייחודית שיש לה' עם בני אדם. כל שאר הברואים, מקבלים אכלם מה' בחסד, ומקבלים אהבה ממנו באופן תמידי, בלי קרבה מיוחדת. לא כן בני אדם. אנשים יכולים להתקרב אל ה', ובזה לקבל יחס מיוחד מה'. ה' קרוב לאנשים שקוראים אליו בכל לבם (פסוק יח). ה' מקשיב ליראיו, ועושה רצונם ושולח להם ישועה (פסוק יט). ה' שומר באופן מיוחד את אלו שאוהבים אותו בכל לבם, ומשמיד את הרשעים שממאנים לקבל מלכותו (פסוק כ). בעיני החסידים, על אף שכל דרכי ה' מבוססים צדק, יש לאנשים אפשרות להתקרב אל ה' ובזה להשפיע על היחס שמקבלים.
כא תְּהִלַּת ה', יְדַבֶּר-פִּי: וִיבָרֵךְ כָּל-בָּשָׂר, שֵׁם קָדְשׁוֹ--לְעוֹלָם וָעֶד.
הפסוק האחרון של הפרק היא סיכום של כל הבא לפניו. דוד המלך מהלל את ה' כיחיד, כחלק מדורות עם ישראל, כאחד מהברואים, וכחסיד שמכריז את הצדק והחסד של ה' עם עולמו. בכל הדרכים האלה, דוד המלך מספר את תהילת ה'... אבל רואה את תפקידו גם כמעורר שבח בפיהם של כל הברואים: "ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד"